כָּל עֹתֶק מְקַבֵּל טְבִיעָה סְמוּיָה, זֵהָה לְעַיִן. אִם מִסְמָךְ דּוֹלֵף — גַּלֵּה מִי מִבֵּין הַמְּקַבְּלִים הֶעֱבִיר אוֹתוֹ הָלְאָה. הַכֹּל נֶחֱרָט בַּדַּפְדְּפָן; הַשָּׁרֵת לֹא רוֹאֶה דָּבָר.
בְּלִי הַמַּפְתֵּחַ הַזֶּה לֹא תּוּכַל לְזַהוֹת דְּלִיפָה. אַל תִּשְׁלַח אוֹתוֹ יַחַד עִם הָעֹתָקִים.
איך זה עובד: הטביעה מוזרקת אל תוך הטקסט הגלוי של המסמך (בכל פסקה ב-Word, בכל תא-טקסט ב-Excel) כתווי אפס-רוחב בלתי-נראים. הקובץ נראה זהה, נפתח רגיל, ונשאר חתום גם אחרי "הסרת מידע אישי" — כי הטביעה חבויה בגוף, לא במאפיינים. עריכה כבדה של פסקה מוחקת את הטביעה שבה בלבד; השאר שורדות. רק docx ו-xlsx נתמכים כאן.
בְּלִי הַמַּפְתֵּחַ הַזֶּה לֹא תּוּכַל לְזַהוֹת דְּלִיפָה. אַל תִּשְׁלַח אוֹתוֹ יַחַד עִם הָעֹתָקִים.
איך זה עובד: כל עותק זהה על המסך אך נושא רצף בלתי-נראה המקודד מזהה אטום חתום ב-HMAC. זהו canary trap: מזהה הדלפה של הטקסט עצמו. מי שיקליד מחדש, יצלם מסך או יספר בעל-פה — עוקף.
על מה לסמוך: תווי אפס-רוחב מרוכזים וסדירים = חשד גבוה לסימון. סימני כיווניות (RTL/LTR) ו-ZWJ של אמוג'י רגילים בטקסט דו-לשוני ומסומנים כשפירים. Office: נסרוק את הטקסט הגלוי בתוך ה-XML, אבל קובצי Word/Excel מלאים ממילא במזהי עריכה לגיטימיים — לכן זיהוי גנרי שם רועש.